רוכב בעקבות הרצון 

מי בכלל צריך אופניים במדבר?! ניסיתי לשכנע את עצמי. הילד הפנימי הסתכל עליי בבוז ושילב את ידיו בכעס. עזוב, ניסיתי לפייס אותו, זה בסך הכול יומיים של התבודדות במדבר. הכי טוב לא לקחת לשם לא את הלפטופ ולא את האופניים. קח קצת זמן לעצמך ולסדנא. תן לדברים לזרום ולהיפתח. פעם היית עושה ריטריטים של שתיקה במשך שבוע או שבועיים, ולשם אף פעם לא חשבת לקחת אופניים. מה זאת המחלת אופניים הזאת שפיתחת?

ניסיתי. זה לא שלא ניסיתי לסדר הכול כדי לקחת את האופניים, אבל זה לא הסתדר. המוכר בחנות ניסה לשכנע אותי לקנות את מנשא האופניים היקר באלף שקל ולא את הזול ב-250 ש"ח, ובסוף התברר שזה בגלל שאין לו את הזול במלאי. חוצמזה, בסוף אני נוסע עם ערן ולא עם האוטו שלי, אז גם ככה אין מקום. הסברתי גם לילד הפנימי שזה לא טוב לקחת אופניים אם לכולם אין, כי הם יקנאו או יצחקו עליי בסתר לבם.

לאור כל האמור התקבלה החלטת חבר המושבעים הפנימי שלי שלא לקחת את האופניים. הילד, בפרצוף מאוכזב, דרש לכתוב בפרוטוקול שהוא בכל זאת מתעקש לקחת את האופניים ומוחה על ההחלטה הלא הוגנת. כך יצאתי לדרך עם כמה חברים לסדנת התבודדות במדבר עם הרב ארז משה דורון ועם גידי דבוש, במקום חלומי שנקרא חאן מרחב עם.

אין על המדבר. זאת פשוט פלנטה אחרת. ככל שהתקרבנו למקום בג'יפ המאובק של ערן, המדבר הלך וכבש את המרחב במלוא הודו. האוויר החם החל למלא את הרכב, ומבעד לחלון השבילים המתפתלים נראו מאוד מזמינים. הנוף פה כל כך שונה מהיער לידי. זאת היתה יכולה להיות רכיבה מסוג אחר לגמרי. אולי כן הייתי צריך להביא את האופניים? טוב, לא הבאתי וזהו.

אתה לא רוצה להרגיש את הרצון כי אתה לא רוצה להרגיש את התסכול צילום: SXC הנקודה היא לרצות

סיימתי את התפילה המוקדמת, זאת שהתחילה ב-6:15, ומצאתי את עצמי ליד הבית של ניר, אחד מהבעלים של החאן, ב-7:00 בבוקר. "אתה רוצה גם קסדה?" הוא שאל בחיוך. סקרתי בשקיקה את האופניים שלו. "כן, תודה, גם מים אם יש" – אמרתי בהיסח הדעת. הוא הדריך אותי לגבי הכיוון הכללי ושילח אותי למסלול נחל חצץ שבמהלכו יש בורות חצץ ובור מדברי עתיק מלא מים קרירים. "תוכל לטבול שם", הוא הציע בהתלהבות. הודיתי לו ושמתי פעמיי לכיוון השביל.

במוחי התרוצצו מחשבות על אתמול. ניסיתי לחשב את הזמנים. הלכתי לישון בשתיים בלילה, אחרי התבודדות של שעה ושיחה עם חברים וקמתי בחמש. זאת אומרת שישנתי… 3 שעות?! אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ישנתי כל כך מעט. זה ממש מדהים איך לפעמים אתה יכול לישון שמונה שעות ולהרגיש גמור, ולפעמים 3-4 שעות ואתה מלא אנרגיה.

בעודי מתפתל עם השביל נזכרתי בהתבודדות ובהנחיה שקדמה לה. לחפש את הרצון. לראות כמה הרצון דולק בי, כמה הוא בוער בי ואם לא – למה אני לא נותן לו לבעור. מה אני מרוויח מזה שאני לא נותן לרצון שלי להיות בגילוי. עד כמה שזה נשמע מוזר, למה לאדם לכבות את הרצון שלו? מתברר שזה המצב אצל הרבה האנשים.

להמשך הכתבה: רוכב בעקבות הרצון: מסלול נננחמני-מדברי – חלק